הרצאה שביעית

הנושא של הריגה

הנושא הזה של הריגה הוא רגיש מאוד. הדרישה שלנו כלפי המתרגלים היא די חמורה – מתרגלים לא יכולים להרוג. בין שזה באסכולת הבודהא, באסכולת הטאו או בשיטת התרגול של הצ'י-מן, ולא משנה באיזו דרך או באיזה זרם, כל עוד זה טיפוח אמיתי מתייחסים לנושא הזה כאבסולוטי ואוסרים הריגה, זה בטוח. כיוון שהתוצאות הנובעות מהריגה הן חמורות נדון בזה בפרוטרוט. בבודהיזם המקורי הריגה התייחסה להריגת בני אדם. זהו המעשה החמור ביותר. מאוחר יותר נחשבה הריגה של יצורים חיים גדולים, של חיות מבויתות גדולות או של חיות גדולות יחסית לחמורה מאוד. מדוע תמיד התייחסו לנושא הזה של הריגה ברצינות רבה כל כך בקהילת המטפחים? בעבר אמרו בבודהיזם שאם הורגים את מי שלא אמור למות, הוא יהפוך להיות נשמה בודדה ורוח משוטטת. בעבר כשדיברו על טקסים לשחרור נשמות התכוונו בדיוק לאנשים האלה. אם לא מבצעים את הטקסים האלה, החיים האלה יסבלו מרעב ומצמא ויהיו במצב מר מאוד, זה מה שאמרו בעבר בבודהיזם.

אנחנו אומרים שכאשר אדם מבצע מעשה רע כלפי אדם אחר, עליו לתת לו די הרבה דֶה כפיצוי. בדרך כלל הכוונה היא למקרים שבהם לוקחים משהו השייך למישהו אחר וכו'. אבל כשגומרים לפתע חיים, בין שמדובר בחיה או ביצור חי אחר, זה ייצור כמות גדולה של קארמה. הריגה התכוונה בעבר בעיקר להריגת בני אדם, כי כמות הקארמה שתיווצר גדולה יחסית. אבל גם הריגה של חיים רגילים אינה עניין קטן, כי גם זה ייצור ישירות קארמה רבה. במיוחד לגבי מתרגל, במהלך הטיפוח-תרגול מתוכננים לך קשיים ברמות שונות. כולם נובעים מהקארמה שלך עצמך והם הקשיים שלך ששמו לך ברמות שונות כדי שתשפר את עצמך. כל עוד תשפר את השִין-שִינְג שלך תוכל לעבור אותם. אבל אם תקבל לפתע כמות כה גדולה של קארמה, איך תוכל לעבור את זה? בהסתמך על רמת השין-שינג שלך לא תוכל לעבור את זה בכלל, וייתכן שזה יגרום לכך שלא תוכל לטפח בכלל.

אנחנו גילינו שכאשר אדם נולד, נולדים רבים ממנו בו-זמנית בתוך טווח מסוים של חלל היקום. הם נראים אותו דבר, יש להם אותו שם והם עושים את אותם הדברים פחות או יותר. לכן אפשר לקרוא להם חלקים של האדם כמכלול. זה נוגע בנושא שאם אחד מהחיים האלה (אותו דבר לגבי החיים של חיות גדולות אחרות) מת לפתע, ואילו האחרים בכל הממדים לא סיימו עדיין את מסלול החיים שנקבע עבורם במקור ויש להם עוד שנים לחיות, אז אדם זה שמת יהיה במצב שאין לו מקום והוא ירחף בחלל היקום. בעבר דיברו על הנשמות הבודדות והרוחות המשוטטות הסובלות מחוסר מזון ושתייה ומר להן מאוד, אולי זה כך. אבל אנחנו באמת ראינו שהאדם נמצא במצב נורא, והוא צריך להמשיך ולחכות עד שכל אחד מהחיים שלו בכל ממד יסיים את מהלך חייו ורק אז הם ימצאו יחד את המקום שלהם. ככל שהזמן מתמשך יותר כך הוא סובל יותר. ככל שהוא סובל יותר כך הקארמה הנוצרת מהסבל שלו תתווסף לגוף של הרוצח ללא הרף. חשוב על זה: כמה קארמה זה יוסיף לך? זה מה שראינו באמצעות יכולות על-טבעיות.

גילינו גם מצב כזה: כשאדם נולד, בממד מסוים תהיה צורת הקיום של כל חייו, זאת אומרת, מה שהוא יצטרך לעשות כשהחיים שלו יגיעו לשלב כלשהו – כל זה נמצא שם. מי תכנן את החיים שלו? ברור שחיים גבוהים יותר עשו את זה. למשל, בחברת האנשים הרגילים, אחרי שאדם נולד הוא שייך למשפחה, לבית ספר, ואחרי שהוא גדל למקום עבודה. יהיו לו כל מיני קשרים בחברה דרך העבודה שלו. זה אומר שהתכנון של כל החברה כבר נקבע מראש. אבל כיוון שהחיים האלה מתים לפתע, לא לפי התכנון המקורי, הדברים משתנים. אז החיים הגבוהים לא יסלחו למי שהפריע לזה. חישבו על זה כולכם: כמתרגלים אנחנו רוצים לטפח כלפי רמות גבוהות. החיים הגבוהים לא יסלחו לו. האם לדעתכם אדם זה עדיין יוכל לטפח? יש מאסטרים שהרמה שלהם אפילו לא גבוהה כמו זו של החיים הגבוהים שעשו את התכנון הזה. לכן גם המאסטר של האדם הזה יישא בתוצאות וגם אותו צריך יהיה להוריד מטה. רק חישבו: האם זה נושא רגיל? לכן ברגע שמבצעים מעשה כזה, יהיה קשה מאוד לטפח.

אולי בין התלמידים של פאלון דאפא יש אנשים שנלחמו בתקופות של מלחמה. מלחמה היא מצב הנובע מהשינויים הכלליים הגדולים באקלים הקוסמי ואתה רק חלק זעיר במצב ההוא. בלי פעילויות של בני אדם למטה, השינויים באקלים הקוסמי לא יכולים לגרום למצבים מסוימים ולא היו קוראים לזה שינוי באקלים הקוסמי. האירועים משתנים בהתאם לשינויים הגדולים ולא ניתן להחשיב אותם לגמרי כאחריותך. מה שאנחנו מדברים עליו הוא קארמה הנובעת מכך שאדם מתעקש לעשות מעשה רע כשהוא רודף אחרי רווח אישי או אחרי סיפוק אינטרס אישי, או כשמשהו הקשור אליו מונח על כף המאזניים. כל מה שקשור לשינויים בחלל הכללי הגדול ולשינויים הגדולים במצב החברה לא נחשב לעניינך.

הריגה יכולה ליצור כמות גדולה של קארמה. יש אנשים החושבים: "אסור להרוג חיים, אבל אני המבשל בבית. מה בני המשפחה שלי יאכלו אם אני לא אהרוג?" אני לא אטפל בנושא המסוים הזה, כי אני מורה את הפא למתרגלים ולא מסביר סתם כך לאנשים רגילים איך לחיות. לגבי איך לפעול בנושאים ספציפיים, עליכם לשקול לפי הדאפא. עליכם לפעול באופן שאתם חושבים שהוא הנכון ביותר. אנשים רגילים עושים את מה שהם רוצים וזה עניין של אנשים רגילים. זה בלתי אפשרי שכל אחד יטפח באמת. אבל כמטפח על האדם לנהל את עצמו לפי סטנדרט גבוה יותר, לכן זוהי דרישה המוצבת בפני מתרגלים.

לא רק לבני אדם ולחיות יש חיים, גם לצמחים יש חיים. בממדים אחרים כל חומר יכול לבוא לידי ביטוי כחיים. כשהטְיֶאן-מוּ שלך תיפּתח לרמה של ראיית הפא תגלה שאבנים, קירות וכל דבר ידברו איתך ויברכו אותך לשלום. יהיו אולי אנשים שיחשבו: "אז גם לדגנים ולירקות שאנחנו אוכלים יש חיים; יש גם זבובים ויתושים בבית, מה עלינו לעשות? כשהיתושים עוקצים בקיץ זה די לא נוח, ואנחנו נסתכל ולא נגיב. וכשנראה את הזבובים נוחתים על האוכל זה די מלוכלך, ולא נוכל להרוג אותם". אני אומר לכם שאין עלינו להרוג חיים סתם כך ללא סיבה. אבל אנחנו גם לא יכולים להיות אצילי נפש דקדקנים מדי שמתמקדים תמיד בדברים קטנוניים, ואפילו ללכת בקפיצות כי מפחדים להרוג נמלה. אני אומר שהחיים מעייפים כך. האין זאת החזקה גם כן? כשאתה הולך בקפיצות לא רמסת למוות נמלים, אבל היו מיקרו-אורגניזמים רבים שרמסת למוות בכל זאת. ברמה המיקרוסקופית יש גם חיים רבים קטנים אף יותר, יש גם פטריות וחיידקים. אולי רמסת למוות גם רבים מהם. אז אולי פשוט נפסיק לחיות. אנחנו לא רוצים להיות אנשים כאלה. כך לא יכולים לטפח ולתרגל. על האדם להתמקד בהיבטים גדולים, לטפח באופן גלוי ומכובד.

כבני אדם יש לנו זכות לקיים את החיים. לכן סביבת החיים שלנו גם כן צריכה להתאים לדרישות של חיים אנושיים. אנחנו לא יכולים לפגוע בחיים בכוונה, אבל אנחנו גם לא יכולים להיות מוגבלים יותר מדי על ידי הדברים הקטנים האלה. לדוגמה, הירקות והדגנים שאנשים מגדלים – לכולם יש חיים. אנחנו לא יכולים להפסיק לאכול ולשתות משום שיש להם חיים. אחרת איך נוכל לתרגל? יש להיות בעלי מחשבה רחבה יותר. לדוגמה, כשאתה הולך, נמלים או חרקים רצים מתחת לרגליך ונרמסים למוות. אולי הם אמורים למות, כי לא פגעת בהם בכוונה. בתחום האורגניזמים והמיקרואורגניזמים יש גם הנושא של איזון אקולוגי – אם יהיו רבים מדי מהם זה ייצור עודף רב גם כן. לכן אנחנו מדברים על לטפח ולתרגל באופן גלוי ומכובד. אם יש זבובים ויתושים בבית, אנחנו יכולים להוציא אותם ולהתקין רשת שלא תאפשר להם להיכנס. אבל לפעמים אי אפשר להוציא אותם אז אם הורגים אותם, ניחא. אם הם עוקצים אנשים ומזיקים לאנשים במקום שבו אנשים חיים, בוודאי שצריך להעיף אותם. אם אי אפשר להעיף אותם, אי אפשר להסתכל כשהם עוקצים אנשים. כמתרגל לא אכפת לך כי אתה מחוסן, אבל בני משפחתך אינם מתרגלים והם אנשים רגילים. יש גם עניין של מחלה מדבקת. אי אפשר להסתכל ולא לעשות שום דבר כשיתוש עוקץ ילד בפנים.

אתן לכם דוגמה: היה סיפור על שָאקְיָאמוּנִי בתקופה המוקדמת שלו. יום אחד שאקיאמוני רצה להתרחץ ביער ואמר לתלמידו לנקות לו את האמבטיה. התלמיד הגיע לאמבטיה וגילה שהאמבטיה מלאה בחרקים שזוחלים בה. אם הוא ינקה את האמבטיה הוא יהרוג את החרקים. התלמיד חזר ואמר לשאקיאמוני: "האמבטיה מלאה חרקים". שאקיאמוני לא הסתכל אליו ואמר משפט אחד: "לך נקה את האמבטיה". התלמיד הלך לאמבטיה ולא ידע מה לעשות, כי אם הוא יזיז יד החרקים ימותו. הוא הסתובב, חזר שוב לשאקיאמוני ושאל: "מורה נכבד, האמבטיה מלאה חרקים. אם אנקה אותה אהרוג את החרקים". שאקיאמוני הסתכל אליו ואמר: "מה שביקשתי ממך לנקות זה את האמבטיה". התלמיד הבין לפתע וניקה מיד את האמבטיה. זה מסביר עיקרון: אנחנו לא יכולים להפסיק להתרחץ מפני שיש חרקים; ואנחנו לא יכולים לחפש בחוץ מקום לגור מפני שיש יתושים; ולא נקשור את הצוואר ונפסיק לאכול ולשתות מפני שגם לדגנים ולירקות יש חיים. אין זה כך. עלינו לשים את היחס הזה בפרופורציה ולטפח ולתרגל באופן מכובד. זה בסדר אם לא נפגע בְּחיים בכוונה. עם זאת, לאנשים צריכים להיות תנאים ומקום בשביל לחיות, וצריך לשמור עליהם. בני אדם עדיין צריכים לשמור על החיים שלהם ולחיות באופן נורמלי.

בעבר היו מאסטרים מזויפים של צ'יגונג שאמרו: "מותר להרוג באחד ובחמישה-עשר בכל חודש של לוח השנה הסיני". יש כאלה שאפילו אמרו: "מותר להרוג את אלה עם שתי רגליים" – כאילו שלחיות עם שתי רגליים אין חיים. האם הריגה באחד ובחמישה-עשר אינה נחשבת להריגה? האם היא נחשבת לחפירה באדמה? יש מאסטרים של צ'יגונג שהם מזויפים, ואפשר לזהות אותם לפי הדיבור והפעולות שלהם או לפי מה שהם מלמדים ורודפים אחריו. לכל המאסטרים של הצ'יגונג שמדברים כך יש בדרך כלל פו-טי. תסתכלו על המאסטר של הצ'יגונג שנשלט על ידי שועל – כשהוא אוכל עוף הוא טורף ואפילו את העצמות הוא לא רוצה לירוק.

הריגת חיים לא רק יוצרת קארמה גדולה, אלא גם נוגעת בנושא של החמלה. האם לא צריך להיות לנו המטפחים לב רחום? כאשר החמלה שלנו מופיעה, ייתכן שנראֶה שכל הישויות החיות סובלות, שכולם סובלים. הנושא הזה יצוץ.

הנושא של אכילת בשר

אכילת בשר גם היא נושא רגיש, אבל אכילת בשר אינה הריגת חיים. אתם כבר למדתם את הפא זמן כה רב ולא דרשתי מכם להפסיק לאכול בשר. מאסטרים רבים של צ'יגונג יגידו לך ברגע שתיכנס לכיתה שלהם: צריך להפסיק לאכול בשר מעתה ואילך. אולי תחשוב: אני אפילו לא מוכן נפשית להפסיק פתאום לאכול בשר. אולי מה שבישלו היום בבית זה עוף מבושל או דג מטוגן. זה מריח די טוב ואי אפשר לאכול אותו. אותו דבר בטיפוח הדתי – מכריחים אותך להימנע מאכילת בשר. בשיטות תרגול רגילות באסכולת הבודהא ובכמה שיטות באסכולת הטאו מדברים כך גם כן, אוסרים על אכילת בשר. כאן אנחנו לא מבקשים מכם לעשות זאת, אבל אנחנו גם כן מתייחסים לזה. מה אנחנו דורשים אם כן? שיטת התרגול שלנו היא שיטת תרגול שבה הפא מזקק את המתרגל. אז בשיטת תרגול שבה הפא מזקק את המתרגל יהיו מצבים שיבואו לידי ביטוי מתוך הגונג ומתוך הפא. במהלך התרגול יופיעו מצבים שונים ברמות שונות. אז יום אחד, או אחרי ההרצאה שלי היום, חלק מהאנשים ייכנס למצב הזה: הם לא יוכלו עוד לאכול בשר וריחו של הבשר יגרום להם בחילה. אם הם יאכלו הם ירצו להקיא. זה לא שמישהו מכריח אותך באופן מלאכותי לא לאכול או שאתה מכריח את עצמך, אלא זה בא מתוך הלב של עצמך. כשאתה מגיע לרמה הזאת לא תוכל לאכול בשר, וזאת השתקפות מתוך הגונג. אם באמת תבלע את הבשר, באמת תקיא אותו.

התלמידים הוותיקים שלנו יודעים כולם שהמצב הזה יופיע כשמטפחים בפאלון דאפא, ומצבים שונים מופיעים ברמות שונות. יש גם תלמידים שיש להם תשוקה והחזקה חזקה לאכול בשר ובדרך כלל הם יכולים לאכול הרבה בשר. כשאחרים מרגישים שהבשר מבחיל הם לא מרגישים כך ועדיין יכולים לאכול. מה לעשות כדי לגרום להם לסלק את ההחזקה הזאת? ברגע שהאדם יאכל בשר, תכאב לו הבטן, כשהוא לא אוכל הבטן לא תכאב. המצב הזה יקרה וזה אומר שאין עליו לאכול עוד בשר. האם זה אומר שלאסכולת הטיפוח שלנו לא יהיה שום קשר לבשר מעתה ואילך? זה לא כך. איך נתייחס לנושא הזה? חוסר היכולת לאכול בשר בא מתוך הלב. מה המטרה? זה שמכריחים אותך לא לאכול בטיפוח במקדשים, וחוסר היכולת לאכול שבא לידי ביטוי אצלנו, שניהם הם כדי להוציא את התשוקה הזאת ואת ההחזקה של האדם לגבי בשר.

יש אנשים שאם אין בשר בקערה שלהם הם לא מסוגלים לבלוע את האוכל. זוהי תשוקה של אדם רגיל. בוקר אחד עברתי ליד הכניסה האחורית של פארק הניצחון בצ'אנג-צ'ון. שלושה אנשים יצאו מהכניסה בצעקות. אחד מהם אמר: "איזה מין תרגול צ'יגונג זה שלא יכולים לאכול בשר? הייתי מעדיף לוותר על עשר שנים מחיי כדי לאכול בשר!" כמה חזקה התשוקה הזאת. חישבו על זה כולכם: האם צריכים לסלק את התשוקה הזאת? בוודאי. במהלך הטיפוח-תרגול על האדם בדיוק לסלק כל מיני תשוקות והחזקות אנושיות. ובפשטות, אם הלב לאכול בשר לא מסולק, האם אין זו החזקה שלא סולקה? האם האדם יוכל להגיע לשלמות בטיפוח? לכן, כל עוד זאת החזקה צריך לסלק אותה. אבל זה לא אומר שמעתה ואילך לא תוכל עוד לאכול בשר לעולם. לגרום לך לא לאכול בשר כשלעצמו אינה המטרה. המטרה היא לגרום לך שלא תהיה לך ההחזקה הזאת. אם תוכל לסלק את ההחזקה הזאת בתקופה שאתה לא יכול לאכול בשר, אולי תוכל לאכול שוב אחר כך. הריח לא יהיה רע עוד והטעם לא יהיה מבחיל כל כך. בזמן זה אם תאכל אותו לא תהיה בעיה.

כשאתה יכול שוב לאכול בשר כבר לא תהיה לך ההחזקה והתשוקה לבשר, אבל יקרה שינוי גדול: בשר כבר לא יהיה לך טעים. אם מבשלים אותו בבית אתה תאכל עם כולם. אם לא מבשלים אותו, לא תתגעגע, וכשתאכל אותו הטעם לא יהיה מעולה, המצב הזה יקרה. אבל זה מסובך לטפח ולתרגל בין אנשים רגילים. אם תמיד מבשלים אצלך במשפחה בשר, אחרי זמן מה תרגיש שוב שזה טעים מאוד. זה יכול לחזור על עצמו בעתיד ויחזור פעמים רבות בכל מהלך הטיפוח. אולי לפתע לא תוכל עוד לאכול בשר. כשאתה לא יכול לאכול אל תאכל. אתה באמת לא יכול לאכול וברגע שתאכל, תקיא; כשתוכל לאכול תאכל, לך עם המהלך הטבעי של הדברים. לאכול בשר או לא כשלעצמו אינה המטרה, המפתח הוא לוותר על ההחזקה ההיא.

אסכולת הפאלון דאפא שלנו מאפשרת התקדמות מהירה. כל עוד אתה משפר את השין-שינג שלך, כל רמה נפרצת במהירות רבה. יש אנשים שלא קשורים מדי לבשר מלכתחילה, ולא משנה אם יש בשר או אין. אצל האנשים האלה תוך שבוע או שניים זה עובר, הלב הזה נשחק. יש אנשים שזה ייקח להם חודש, חודשיים, שלושה חודשים, או אולי חצי שנה. חוץ ממקרים מיוחדים מאוד זה לא ייקח יותר משנה עד שהם יוכלו שוב לאכול בשר. זה משום שבשר כבר הפך להיות חלק עיקרי במזון של האנשים. אבל אין על המטפחים המקצועיים במקדשים לאכול בשר.

נדבר על ההתייחסות בבודהיזם לאכילת בשר. הבודהיזם המקורי הקדום לא אסר אכילת בשר. כששאקיאמוני הוביל את תלמידיו בטיפוח מפרך ביערות כלל לא הייתה מצווה כזו האוסרת אכילת בשר. מדוע לא הייתה? זה משום שכאשר שאקיאמוני לימד את הדְהַרְמָה שלו לפני 2,500 שנה, החברה האנושית הייתה נחשלת מאוד. היו אזורים עם חקלאות והיו אזורים שעדיין לא הייתה שם חקלאות. האדמות המעובדות היו מועטות ובכל מקום היו יערות. דגנים היו חסרים והיו נדירים מאוד. האנשים שרק יצאו מהחברה הפרימיטיבית הסתמכו בעיקר על ציד, ובאזורים רבים אכלו בשר כמזון עיקרי. כדי לוותר מקסימלית על ההחזקות האנושיות שאקיאמוני לא אישר לתלמידיו לגעת בכסף, ברכוש וכו'. הוא הוביל את התלמידים לקבץ אוכל. הם אכלו כל מה שנתנו להם, כי כמטפחים הם לא יכלו לבחור אוכל ויכול להיות שהיה בשר באוכל שנתנו להם.

עם זאת, בבודהיזם המקורי היה איסור הוּן[1]. איסור הון בא מהבודהיזם המקורי, אבל היום מתייחסים לאכילת בשר כהוּן. למעשה הוּן בזמנו לא התייחס לבשר אלא לדברים כמו בצל, זנגביל ושום. מדוע החשיבו אותם כהוּן? בימינו אפילו רבים מהנזירים אינם יכולים להסביר את זה בבירור. היות שרבים מהם לא מטפחים באמת, יש דברים רבים שהם אינם יודעים. מה ששאקיאמוני לימד נקרא "איפוק מוסרי[2], מדיטציה בריכוז[3], חוכמה". איפוק מוסרי התייחס להימנעות מכל התשוקות של אנשים רגילים. מדיטציה בריכוז התייחסה לזה שהמטפח מתרגל ומטפח בריכוז מוחלט באמצעות ישיבה במדיטציה. הוא צריך להיכנס לגמרי לדינג. כל מה שמפריע להיכנס לדינג ולטיפוח-תרגול נחשב כהפרעה רצינית. אם מישהו אכל בצל, זנגביל או שום, נדף ממנו ריח חזק. בזמן ההוא הנזירים היו יושבים ביער או בתוך מערה מעגלים מעגלים במדיטציה, שבעה או שמונה אנשים יצרו מעגל. אם מישהו אכל את הדברים האלה, זה היה עושה ריח חזק ומגרה שמשפיע על המדיטציה, משפיע על הכניסה לדינג של האחרים ומפריע באופן חמור לתרגול של האנשים. לכן הייתה מצווה כזאת והחשיבו את הדברים האלה כהוּן, ואסרו לאכול אותם. ישויות חיות רבות שייווצרו בגוף האדם באמצעות טיפוח-תרגול מוטרדות מהריחות החזקים האלה. בצל, זנגביל ושום יכולים לעורר תשוקות של האדם. אם אוכלים מהם יותר מדי יכולה להתפתח התמכרות. לכן החשיבו אותם כהוּן.

בעבר נזירים רבים, אחרי שהגיעו לרמות גבוהות מאוד בטיפוח ונמצאו במצב של קאי-גונג או חצי קאי-גונג, הבינו שהמצוות במהלך הטיפוח אינן משנות. אם יכולים לוותר על ההחזקה הזאת, לחומר עצמו אין שום אפקט. מה שבאמת מפריע לאדם זה הלב. לכן בהיסטוריה, הנזירים הגבוהים ראו שהעניין של אכילת בשר אינו נושא קריטי. הנושא הקריטי הוא אם האדם יכול להניח את הלב ההוא. אם אין לו החזקה, כל מה שהוא יאכל כדי למלא את הבטן יהיה בסדר. כיוון שהטיפוח במקדשים הוא כזה, אנשים רבים כבר רגילים לכך. נוסף לכך, זה כבר לא רק עניין של מצווה, זה כבר הפך להיות תקנה במקדשים, אסור בהחלט לאכול בשר והתרגלו לטפח בדרך זו. נדבר על הנזיר גִ'י גונְג[4] שהתפרסם מאוד בַּסִפְרוּת. נזירים אמורים להימנע מבשר והוא אכל בשר, זה עשה אותו בולט מאוד. למעשה, משום שגֵרשו אותו ממקדש לִינְג-יִין, האוכל הפך, כמובן, להיות הבעיה העיקרית שלו, כי חייו היו במצב נואש. כדי למלא את בטנו הוא אכל כל מה שהצליח לשים עליו את ידו. זה לא היה משנה כל עוד הוא רצה רק למלא את הבטן בלי שום החזקה לסוג כלשהו של אוכל. ברמת הטיפוח ההיא הוא הבין את העיקרון הזה. למעשה גִ'י גוֹנְג אכל בשר אולי רק פעם או פעמיים. ברגע שמדברים על נזיר שאוכל בשר הסופרים מתעניינים. ככל שהנושא מפתיע יותר כך הקוראים ירצו לקרוא עוד. ככלות הכול יצירות סִפרותיות מבוססות על החיים והן מעבר לחיים, כך הם פרסמו אותו. למעשה אם ההחזקה מסולקת, זה לא משנה מה האדם אוכל כדי למלא את הבטן.

בדרום-מזרח אסיה או באזורים הדרומיים של ארצנו כמו גוּאַנְג-דוֹנְג וגוּאַנְג-שִי[5], יש בודהיסטים חילונים שכשהם משוחחים הם לא יאמרו שהם מטפחים לבודהא, כאילו הביטוי "לטפח לבודהא" נשמע יותר מדי מיושן. הם יגידו שהם אוכלים אוכל צמחוני על פי הבודהיזם, או שהם צמחונים, והם מתכוונים לזה שבהיותם צמחונים הם מטפחים לבודהא. הם מסתכלים על טיפוח לבודהא כדבר פשוט כל כך. האם אתה יכול לטפח לבודהא על ידי כך שאתה צמחוני? אתם יודעים שאכילת בשר היא רק סוג אחד של החזקה ותשוקה, רק לב אחד. צמחונות רק מוותרת על הלב האחד הזה. עדיין צריך לסלק גם את הקנאה, את הלב של התחרותיות, את הלב של קורת-הרוח, את הלב של ההתפארות וכל מיני לבבות. לאדם יש לבבות רבים. רק אם האדם יסלק את כל הלבבות ואת כל התשוקות הוא יכול להגיע לשלמות בטיפוח. איך אפשר לטפח לבודהא על ידי כך שמוותרים רק על ההחזקה של אכילת בשר? אמירה זו אינה נכונה.

בנושא של אוכל, זה לא רק אכילת בשר, על האדם לא להיות קשור לאף מאכל, ואותו הדבר לגבי דברים אחרים. יש אנשים האומרים שהם דווקא אוהבים סוג מסוים של אוכל, זאת גם כן תשוקה. אחרי שמתרגל מגיע לרמה מסוימת של טיפוח, לא יהיה לו לב כזה. מובן שאנחנו מלמדים את הפא ברמה גבוהה ומשלבים רמות שונות. זה בלתי אפשרי שאדם יגיע לשלב זה בבת אחת. אתה אומר שאתה דווקא רוצה לאכול את האוכל ההוא, אבל כשבאמת תטפח עד הרגע שבו אתה צריך לסלק את הלב ההוא, לא תוכל לאכול אותו. אם תאכל אותו הוא לא יהיה טעים ולא תוכל להגיד מה הטעם שלו. כשעבדתי במקום עבודה, הקפטריה במקום העבודה הפסידה כל הזמן ובסוף סגרו אותה. אחרי זה כולם הביאו אוכל מהבית. זה דרש מאמץ רב להכין אוכל בבוקר ולמהר לעבודה. לפעמים הייתי קונה שתי לחמניות מאודות וחתיכת טוֹפוּ טבולה ברוטב סויה. עקרונית, משהו קל כל כך אמור להיות בסדר, אבל זה לא מתאים לאכול את זה כל הזמן וצריך לסלק את הלב הזה. ברגע שתראה טוֹפוּ זה יגרום לך להרגיש צרבת ולא תוכל לאכול אותו יותר. זה כדי למנוע ממך לפתח החזקה. מובן שזה יקרה כשמגיעים לרמה מסוימת בטיפוח. זה לא יהיה כך בהתחלה.

אסכולת הבודהא אינה מרשה שתיית אלכוהול. האם ראית בודהא מחזיק כד יין? לא. אני אמרתי שאדם לא יוכל לאכול בשר, אבל אחרי שהוא יוותר על ההחזקה בזמן הטיפוח בין אנשים רגילים, אין בעיה שהוא יאכל שוב. אבל אחרי שמפסיקים לשתות אלכוהול, על האדם לא לשתות שוב. האם אין גונג בגופם של המתרגלים? צורות שונות של גונג ויכולות על-טבעיות מופיעות על פני גופך וכולן טהורות. ברגע שאתה שותה אלכוהול כולן יעזבו את גופך בבת אחת, "ווּש", באותו רגע לא יישאר בגופך דבר, כי כולן מפחדות מהריח ההוא. זה די דוחה אם אתה רוכש את ההרגל הזה, כי שתיית אלכוהול יכולה לשבש את ההיגיון. אז מדוע שיטות טיפוח מסוימות של הטאו הגדול דורשות שתיית אלכוהול? זה משום שהם אינם מטפחים ומתרגלים את הג'וּ-יוּאֶן-שֶן שלהם, והשתייה היא כדי להרדים את הג'ו-יואן-שן.

יש אנשים שאוהבים אלכוהול כמו את חייהם. יש אנשים שמשתוקקים לשתות. יש אנשים שכבר מורעלים מהאלכוהול ולא יכולים להרים את הקערה שלהם בלי אלכוהול, ופשוט לא יכולים בלי לשתות. כמתרגלים, איננו צריכים להיות כך. שתיית אלכוהול בטוח ממכרת, היא תשוקה, והיא מעוררת את עצבי ההתמכרות. ככל ששותים יותר כך הם מכורים יותר. נחשוב על זה: כמתרגלים, האם אין עלינו לוותר על ההחזקה הזאת? גם אותה צריך לסלק. יש אנשים החושבים: "זה לא ילך כי אני אחראי לבידור של לקוחות"; או "אני אחראי לקשרים עסקיים וזה לא קל לעשות דברים בלי אלכוהול". אני אומר שזה לא בהכרח כך. בדרך כלל כשעושים עסקים, במיוחד כשעושים עסקים או באים במגע עם זרים, אתה יכול להזמין משקה קל, היא אולי תיקח מים מינרליים ומישהו אחר יזמין בירה. אף אחד לא יכריח אותך לשתות אלכוהול. אתה מחליט בעצמך ושותה כמה שאתה יכול. במיוחד בין האינטלקטואלים מקרים כאלה נדירים עוד יותר. זה בדרך כלל כך.

עישון הוא גם כן החזקה. יש אנשים האומרים שעישון יכול לרענן אותם. אני אומר שהם מרמים את עצמם ואת האחרים. כשאדם עייף מעבודה ומכתיבה הוא רוצה לנוח קצת ומעשן סיגריה. אחרי שסיים לעשן את הסיגריה הוא מרגיש רענן. למעשה זה לא נכון. זה משום שהוא עשה הפסקה. המחשבה של האדם יכולה ליצור הרגשה מוטעית, וגם יכולה להביא לאשליה כזו. אז אחר כך זה באמת ייצור מושג כזה, וייצור הרגשה מוטעית כאילו שעישון יכול לרענן אותך. זה לא כך בכלל ואין לזה השפעה כזו. עישון לא עושה לגוף שום דבר טוב. אם אדם מעשן זמן רב, בניתוח פתולוגי הרופא יגלה שקנה הנשימה שלו שחור, ואפילו פנים ריאותיו יהיה שחור.

האם אין אנו המתרגלים מדברים על טיהור הגוף? מטהרים את הגוף ללא הרף ומתקדמים לרמות גבוהות. אבל אתה עדיין מכניס את זה לתוך גופך, אז האם אינך בדיוק הפוך מאיתנו? נוסף על כך, זאת תשוקה חזקה. יש אנשים שיודעים שזה לא טוב, אבל הם פשוט אינם יכולים להפסיק. למעשה, אני אומר לכם שאין להם מחשבה נכונה המדריכה אותם, אז לא יהיה להם קל להפסיק. כמטפח אתה יכול היום לוותר עליו כהחזקה ותראה אם אתה יכול להפסיק. אני מייעץ לכולכם שאם אתם רוצים באמת לטפח ולתרגל, אם אתם מפסיקים החל מעכשיו, בטוח שתוכלו להפסיק. בשדה של הסמינר הזה אף אחד לא חושב על עישון. אם אתה רוצה להפסיק תוכל לבטח להפסיק. כשתחזיק סיגריה הטעם יהיה לא טוב. כשאתה קורא את ההרצאה הזאת בספר תהיה לזה ההשפעה הזאת גם כן. מובן שאם אתה לא רוצה לטפח אנחנו לא נדאג לך. אני חושב שכמטפח אתה צריך להפסיק את זה. נתתי פעם דוגמה: האם ראית בודהא או טָאוֹ יושב עם סיגריה בפה? איפה יש דבר כזה? כמטפח, מהי המטרה שלך? האם אין עליך להפסיק? לכן אני אומר שאם אתה רוצה לטפח ולתרגל אתה צריך לעזוב את העישון. זה פוגע בגופך וזאת גם תשוקה. זה בדיוק ההפך מהדרישות למטפחים שלנו.

הקנאה

כשאני מלמד את הפא אני מדבר לעתים קרובות על הנושא של קנאה. מדוע? כי הקנאה מתבטאת באופן חזק ביותר בסין. היא חזקה כל כך שהיא הפכה להיות טבעית ואנשים אפילו לא יכולים להרגיש בה. מדוע לאנשים הסינים יש קנאה חזקה כל כך? יש לכך סיבות. בעבר הסינים הושפעו יחסית עמוקות מהקונפוציאניזם ופיתחו אישיות מופנמת יחסית. כשהם כועסים או שמחים הם לא מבטאים זאת. הם מדגישים איפוק וסובלנות. כיוון שהם כבר רגילים לדרך זו, כל העם שלנו פיתח אישיות מופנמת מאוד. בוודאי שיש לכך יתרונות, כמו זה שלא מציגים לראווה את נקודות החוזק הפנימיות. אבל יש לזה גם חסרונות, היכולים לגרום למצבים לא טובים. במיוחד בתקופת סוף-הדהרמה ההיבטים השליליים בולטים יותר ויכולים להגביר את הקנאה אצל האדם. אם למישהו יש משהו טוב שהוא מראה, האחרים מיד יקנאו מאוד. אם מישהו מקבל פרס או משהו טוב ממקום העבודה או ממקום אחר, הוא לא יעז לפצות פה, כי כשאחרים ידעו על כך זה יגרום להם להרגיש לא מאוזנים בלבם. המערביים קוראים לזה "קנאה אוריינטלית" או "קנאה אסיאתית". כל האזור של אסיה הוא כזה בגלל ההשפעה העמוקה יחסית של הקונפוציאניזם של סין. במיוחד בסין זה בא לידי ביטוי באופן חזק.

זה קשור קצת לאידיאולוגיה של שוויוניות מוחלטת שיִשמו פעם: ככלות הכול אם השמים ייפלו, כולם ימותו ביחד; אם יש משהו טוב, כל אחד צריך לקבל אותה כמות; כשמעלים משכורות, כולם צריכים לקבל אותו סכום, לא משנה כמה זה באחוזים. החשיבה הזאת נראית די נכונה – כולם שווים. למעשה, איך זה יכול להיות שכולם שווים? העבודות הן שונות וכמות האחריות שלוקחים גם היא שונה. יש גם עיקרון ביקום הזה שלנו שהוא "אין הפסד – אין רווח", אם מרוויחים אז צריכים להפסיד. בין אנשים רגילים אומרים שאין רווח בלי לעבוד. מקבלים יותר אם עובדים יותר ומקבלים פחות אם עובדים פחות. אם מישהו משקיע יותר מאמץ אז מגיע לו יותר. האידיאולוגיה של שוויוניות מוחלטת שיושמה בעבר טענה שכולם נולדים אותו דבר ושהחיים אחרי הלידה משנים את האדם. אני אומר שזה יותר מדי אבסולוטי. אם משהו יותר מדי אבסולוטי הוא כבר לא נכון. מדוע יש אנשים הנולדים כזכר וכאלה הנולדים כנקבה? ומדוע אנשים לא נראים אותו דבר? יש אנשים הנולדים חולים או מעוותים, הם לא אותו דבר. כשאנחנו מסתכלים מרמה גבוהה, כל חיי האדם כבר נמצאים שם בממד אחר. האם הם יכולים להיות אותו הדבר? כולם רוצים שוויון. אם משהו לא קיים בחייו של מישהו, איך יהיה לו שוויון? אנשים הם לא אותו דבר.

האישיות של אנשים מארצות מערביות מוחצנת יותר. כשהם שמחים אפשר לראות, כשהם כועסים אפשר לראות גם כן. יש לזה יתרונות אבל יש גם חסרונות, וזה יכול להתבטא בחוסר ריסון עצמי. שני סוגי האישיות שונים במנטליות ומביאים לתוצאות שונות כשעושים דברים. אם סיני מקבל מחמאה מהממונה או נותנים לו משהו טוב, האחרים ירגישו לא מאוזנים בלב. אם הוא מקבל בונוס יותר מהאחרים הוא יסתיר את זה וישים אותו בכיס בגניבה כדי שהאחרים לא יגלו. בימים אלה אפילו קשה להיות עובד למופת. "אתה עובד למופת ואתה יכול לעשות את זה טוב. אתה צריך להגיע מוקדם בבוקר וללכת מאוחר בערב. תעשה אתה את כל זה כי אתה טוב בזה. אנחנו לא מספיק טובים". אנשים יהיו ציניים וקשה אפילו להיות אדם טוב.

אם זה היה בארץ אחרת, זה היה שונה לחלוטין. הבוס רואה שמישהו עשה עבודה טובה היום ונותן לו בונוס גדול יותר. העובד יספור את השטרות אחד אחד בהתלהבות מול כולם: "וואו, הבוס נתן לי היום כל כך הרבה כסף". הוא מספר לכולם בשמחה כשהוא סופר את השטרות אחד אחד, ואין לזה כל השלכות. אם זה היה קורה בסין שמישהו קיבל בונוס גדול יותר, אפילו הממונה יגיד לך שתסתיר את זה כדי שאחרים לא יראו. בארצות אחרות אם ילד קיבל 100 בבית הספר הוא ירוץ הביתה בהתלהבות ויצעק: "קיבלתי 100 היום, קיבלתי 100!" הוא ירוץ מבית הספר עד הבית. השכנים יפתחו את הדלת: "היי תום, מצוין, ילד טוב!" שכן אחר יפתח את החלון: "היי ג'ק, כל הכבוד!" אם זה היה קורה בסין זה היה אסון: "קיבלתי 100, קיבלתי 100!" הילד רץ הביתה מבית הספר. אפילו לפני שהשכן יפתח את הדלת הוא כבר יתחיל לקלל בחדר: "מה כל כך יוצא מן הכלל? הוא רק קיבל 100. שוויצר! מי לא קיבל 100!" שני סוגי המנטליות השונים יגרמו לתוצאות שונות. זה יכול לגרום לקנאה, כי אם מישהו מצליח, במקום להיות שמח יחד איתו מרגישים לא מאוזן בלב. הבעיה הזאת יכולה לקרות.

לפני כמה שנים יִשמו אמונה בשוויוניות מוחלטת וזה בלבל את החשיבה של האנשים. אתן לכם דוגמה ספציפית. במקום עבודה מישהו יכול להרגיש שאחרים לא טובים כמוהו. כל מה שהוא עושה מוצלח. הוא חושב שהוא באמת יוצא מן הכלל. הוא חושב לעצמו: "אם יתנו לי תפקיד של ראש המפעל או המנהל, אני מסוגל לעשות את זה; גם אם יתנו לי משרה גבוהה אפילו יותר – אני מסוגל לעשות את זה; נראֶה לי שאני יכול להיות אפילו ראש הממשלה". יכול להיות שגם הממונה חושב שהוא מוכשר מאוד ושהוא יכול לעשות הכול. ייתכן שגם חבריו לעבודה אומרים שהוא מוכשר מאוד ובעל יכולת. אבל יש מישהו באותה מחלקה, או מישהו באותו משרד, שאינו מצליח בשום דבר שהוא עושה ואינו מסוגל לעשות שום דבר. אבל יום אחד האדם חסר היכולת מקבל קידום במקומו ואפילו הופך להיות הממונה שלו. הוא ירגיש לא מאוזן בלב ויפנה לכל הדרגים לעשות משהו בקשר לזה. הוא יתמרמר ויקנא מאוד.

אני מספר לכם את העיקרון הזה, שאנשים רגילים אינם יכולים להכיר בו. אולי אתה חושב שאתה טוב בכל דבר, אבל אין לך את זה בגורל שלך. האדם השני אינו טוב בשום דבר אבל יש לו את זה בגורל שלו, אז הוא הפך להיות בוס. לא משנה מה האנשים הרגילים חושבים, זאת רק חשיבה של אנשים רגילים. מנקודת המבט של חיים גבוהים יותר, ההתפתחות של החברה האנושית מתקדמת בסך הכול לפי חוקי ההתפתחות הקבועים. לכן מה שהאדם יעשה בכל חייו אינו מתוכנן לפי היכולת שלו. בבודהיזם מאמינים בגמול קארמתי. החיים של האדם מתוכננים לפי הקארמה שלו. זה לא משנה כמה גדולות היכולות שלך, אם אין לך דֶה אולי לא יהיה לך שום דבר בחיים האלה. אתה רואה שהאדם הזה אינו מסוגל לעשות שום דבר, אבל יש לו דֶה רב, אז הוא יהיה פקיד רם מעלה או ירוויח כסף רב. אדם רגיל אינו יכול לראות את הנקודה הזאת ותמיד חושב שהוא צריך לעשות את מה שהוא חושב שמתאים לו לעשות. לכן הוא מתחרה ונלחם כל חייו. לבו נפגע נורא והוא מרגיש מר מאוד, עייף ותמיד לא מאוזן בלב. הוא לא אוכל טוב ולא ישן טוב ושוקע באכזבה. כשהוא מזדקן הגוף שלו יהיה הרוס וכל מיני מחלות יצוצו.

אז המטפחים שלנו על אחת כמה וכמה אינם צריכים לנהוג כך, כי מטפחים נוהגים לפי מהלך הדברים הטבעי. מה ששייך לך לא תאבד, ומה שלא שייך לך לא תוכל להשיג אפילו באמצעות מאבק. מובן שזה אינו מוחלט. אם זה היה מוחלט כל כך לא היה קיים העניין של עשיית מעשה רע. זאת אומרת שיכולים להיות גורמים לא יציבים. אבל כמתרגל אתה בעיקרון נמצא תחת השגחת הפָא-שֶן של המורה. אחרים אינם יכולים לקחת ממך את מה ששייך לך גם אם הם רוצים. לכן אנחנו מאמינים בהליכה לפי המהלך הטבעי של הדברים. לפעמים אתה חושב שמשהו שייך לך ואחרים גם אומרים לך שהוא שלך, אבל למעשה הוא אינו שלך. אולי אתה מאמין שהוא שלך, אבל לבסוף הוא אינו שלך. בדרך זו אפשר לראות אם תוכל להניח אותו. אם לא תוכל להניח אותו אז זאת החזקה וצריך להשתמש בדרך זו כדי לסלק לך את ההחזקה הזאת של אינטרס אישי, זה העניין. כיוון שאנשים רגילים אינם יכולים להתעורר לעיקרון הזה, הם יתחרו ויילחמו לנוכח אינטרסים אישיים.

בין אנשים רגילים הקנאה פשוט מתבטאת באופן חמור מדי. גם בקהילת המטפחים היא תמיד התבטאה באופן די בולט. שיטות התרגול השונות אינן מכבדות זו את זו, "השיטה שלי טובה יותר" או "השיטה שלו טובה" – מעירים הערות חיוביות ושליליות. בעיניי כולן שייכות לרמה של סילוק מחלות ושיפור בריאות. רוב השיטות שנלחמות ביניהן שייכות לשיטות מבולגנות שבאות מפוּ-טִי ואינן מקפידות על שין-שינג. אדם תרגל במשך 20 שנה ולא פיתח יכולות על-טבעיות. מישהו אחר פיתח אותן תוך זמן קצר של תרגול. האדם ירגיש לא מאוזן בלב: "אני תרגלתי במשך יותר מ-20 שנה ולא פיתחתי יכולות על-טבעיות. הוא פיתח יכולות על-טבעיות. אֵילוּ יכולות על-טבעיות הוא פיתח?" הוא יכעס נורא: "יש לו פוּ-טִי ויש לו שיגעון-טיפוח!" כשמאסטר של צ'יגונג מעביר שיעור ייתכן שמישהו יֵשֵב שם בזלזול: "אה, איזה מין מאסטר הוא? לא מעניין אותי לשמוע את מה שהוא אומר". יכול להיות שהמאסטר של הצ'יגונג באמת אינו מסוגל להרצות טוב כמוהו. המאסטר הזה בכל זאת מלמד רק את הדברים של האסכולה שלו. האדם הזה לומד כל דבר, יש לו ערימה גדולה של תעודות סיום והוא משתתף בסמינרים של כל מאסטר של צ'יגונג. הוא באמת יודע הרבה, הוא יודע יותר מהמאסטר ההוא של הצ'יגונג. אבל לְמה זה טוב? כל אלה דברים של סילוק מחלות ושיפור בריאות. ככל שהוא מכניס יותר, כך המסרים מבולגנים ומסובכים יותר ויהיה לו קשה יותר לטפח – הכול כבר מבולגן. טיפוח אמיתי מדגיש התמקדות בשיטה אחת, שלא תהיה שום סטייה. גם בין אנשים המטפחים באמת את הטָאוֹ זה מופיע – אין כבוד הדדי ולא מסלקים את הלב של התחרותיות, וזה נוטה לגרום לקנאה.

נספר סיפור: בספר "הכתרת האלים"[6], שֶן גונְג-בָּאו ראה שג'יָאנְג דְזְה-יָא זקן ובלתי כשיר. אבל האל השמימי המקורי ביקש ממנו לתת תארים לאלים. שֶן גונג-בָּאו הרגיש לא מאוזן בלבו: "למה נותנים לו להעניק תארים לאלים? תראו כמה אני, שֶן גונג-בָּאו, בעל יכולת. אחרי שחותכים לי את הראש אני יכול להחזיר אותו. למה לא נתנו לי להעניק תארים לאלים?" הוא קינא נורא וכל הזמן עשה בעיות לג'יאנג דזה-יא.

בבודהיזם המקורי בתקופת שאקיאמוני דיברו על יכולות על-טבעיות. היום בבודהיזם איש אינו מעז להזכיר יכולות על-טבעיות. אם תדבר על יכולות על-טבעיות הם יגידו לך שיש לך שיגעון-טיפוח. "אֵילוּ יכולות על-טבעיות?" הם לא יכירו בהן כלל. מדוע זה כך? לנזירים של היום אין שום מושג. לשאקיאמוני היו עשרה תלמידים בכירים ונאמר מפיו שמוּ-גְ'יֶאן-לְיֶאן היה מספר אחת ביכולות שמימיות. לשאקיאמוני היו גם תלמידות וביניהן לְיֶאן-חואַה-סֶה שגם כן הייתה מספר אחת ביכולות שמימיות. אותו דבר כשהבודהיזם הועבר לסין. במהלך ההיסטוריה הופיעו נזירים גבוהים רבים. כשבּוֹדְהִידְהַרְמָה בא לסין הוא עבר נהר על קנה סוף. אבל במהלך התפתחות ההיסטוריה יכולות שמימיות הפכו לדחויות יותר ויותר. הסיבה העיקרית היא שאנשים כמו נזירים בכירים, אבות מנזר, או ראשי מנזר אינם בהכרח בעלי איכות מולדת גבוהה. אף על פי שהם ראשי מנזר או נזירים בכירים, אלה הם רק תארים של אנשים רגילים. הם גם כן אנשים במהלך טיפוח אלא שהם מקצועיים. אתה מטפח בבית בזמנך הפנוי, לא כמקצוע. אם אדם מצליח בטיפוח או לא, הכול תלוי בטיפוח של הלב ההוא. זה אותו דבר לגבי כל אחד וזה לא יעבוד אם חסר אפילו מעט. אבל הנזיר הצעיר המבשל במטבח אינו בהכרח בעל איכות מולדת נחותה. ככל שהנזיר הצעיר סובל יותר, כך קל יותר שהוא יהיה קאי-גונג. ככל שהנזירים הבכירים נהנים יותר, כך קשה יותר שהם יהיו קאי-גונג, כי קיים הנושא של טרנספורמציית הקארמה. הנזיר הצעיר תמיד עובד קשה ובאופן מעייף, כך הוא ישלם את הקארמה שלו ויהיה מואר מהר יותר. ייתכן שיום אחד הוא ייעשה קאי-גונג בבת אחת. ברגע שהוא יהיה קאי-גונג, מואר או חצי מואר, יופיעו יכולות שמימיות. כל הנזירים במנזר יבואו לשאול אותו שאלות וכולם יעריצו אותו. אבל אב המנזר לא יסבול את זה: "איך אני עדיין יכול להיות אב המנזר. איזו הארה? יש לו שיגעון-טיפוח, גרשו אותו מכאן". אז המנזר מגרש אותו. עם חלוף הזמן אף אחד בבודהיזם הסיני לא העז לדבר על יכולות על-טבעיות. תראו כמה גדולות היו יכולותיו של גִ'י גוֹנְג. הוא היה מסוגל להעביר בולי עץ מהר אֶה-מֵיי[7] ולהשליך אותם החוצה בזה אחר זה מתוך הבאר. אבל בסוף בכל זאת גֵרשו אותו ממקדש לִינְג-יִין.

הנושא הזה של הקנאה הוא רציני מאוד, כי הוא נוגע ישירות בשאלה אם נוכל להגיע לשלמות בטיפוח. אם הקנאה אינה מסולקת, כל מה שהאדם טיפח הופך להיות פגיע מאוד. יש כלל כזה: אם הקנאה אינה מסולקת במהלך הטיפוח, אדם לא ישיג את הפרי האמיתי, בהחלט לא ישיג את הפרי האמיתי. אולי שמעתם בעבר על זה שבודהא אָמִיטַאבְּהַא דיבר על הליכה לגן עדן עם קארמה. אבל זה לא יקרה אם הקנאה לא תסולק. אולי זה יהיה אפשרי אם יש חוסר בהיבטים אחרים קטנים ואדם ילך לגן עדן עם קארמה לטיפוח נוסף. אבל זה בלתי אפשרי לחלוטין אם הקנאה אינה מסולקת. היום אני אומר למתרגלים, אל תישארו באשליה מבלי להתעורר לזה. המטרה שאתם רוצים להשיג היא טיפוח כלפי רמות גבוהות יותר. חייבים להיפטר מההחזקה של הקנאה. לכן אנחנו מדברים עליה בנפרד.

הנושא של טיפול במחלות

כשמדברים על טיפול במחלות, אני לא מלמד אתכם לטפל במחלות. אין על אף מטפח אמיתי של פאלון דאפא לטפל במחלות עבור אחרים. ברגע שתטפל, כל הדברים של הפאלון דאפא שאתה נושא בגופך יילקחו בחזרה על ידי הפא-שן שלי. מדוע מתייחסים לנושא הזה ברצינות רבה כל כך? משום שזאת תופעה הפוגעת בדאפא. אתה תִפְגַע ביותר מאשר בבריאות שלך – לאנשים מסוימים מדגדגות הידיים ברגע שהם מתחילים לטפל, והם יתפסו את מי שהם רואים בשביל לטפל בו ולהתפאר, האם אין זו למעשה החזקה? זה מפריע באופן רציני לטיפוח של האדם.

מאסטרים מזויפים רבים של צ'יגונג מנצלים את המנטליות של אנשים רגילים, הרוצים לטפל במחלות אחרי שהם לומדים צ'יגונג. הם ילמדו אותך בדיוק את הדברים האלה. הם אומרים שאפשר לרפּא מחלות באמצעות הקרנת צ'י. האם אין זו בדיחה? אצלך זה צ'י וגם אצלו זה צ'י, איך תוכל לרפּא את המחלה שלו על ידי כך שתקרין צ'י? ייתכן שהצ'י שלו יטפל בך! אין השפעה של ריסון בין צ'י לצ'י. אחרי שאדם מפתח גונג בטיפוח-תרגול ברמה גבוהה, מה שהוא פולט הוא חומר בעל אנרגיה גבוהה שבאמת יכול לרפּא, לרסן את המחלות, ולהשיג את האפקט של דיכוי המחלות, אבל הוא אינו יכול לעקור אותן מהשורש. לכן, כדי להיות מסוגל באמת לרפּא מחלה, צריכה להיות יכולת על-טבעית ורק אז ניתן לרפּא אותה לגמרי. לכל מחלה יש יכולת על-טבעית המרפאה אותה. הייתי אומר שיש יותר מאלף סוגים של יכולות על-טבעיות המיועדות רק לריפוי. כמות המחלות הקיימות היא ככמות היכולות העל-טבעיות הקיימות המיועדות לרפּא אותן. אם אין לך היכולת העל-טבעית הזאת, אז אפילו אם אתה יכול להוציא פרחים מהידיים זה עדיין לא יעבוד.

בשנים האחרונות היו אנשים שבלגנו מאוד את קהילת המטפחים. בקרב המאסטרים האמיתיים של הצ'יגונג שיצאו לציבור בשביל סילוק מחלות ושיפור בריאות, בקרב אלה שסללו את הדרך הזאת בהתחלה, מי לימד אנשים לטפל במחלות של אחרים? כולם או שריפּאו את המחלה שלך או שלימדו אותך איך לטפח ולתרגל ואיך לאמן את עצמך. הם לימדו אותך סט של תרגילים, כך שאחר כך תסלק בעצמך את מחלותיך באמצעות תרגול. לאחר מכן המאסטרים המזויפים של הצ'יגונג יצאו לציבור ועשו תוהו ובוהו. מי שרוצה לרפּא מחלות ימשוך אליו פוּ-טִי – זה בטוח כך. בנסיבות של אותה תקופה היו גם כמה מאסטרים של צ'יגונג שטיפלו במחלות. זה היה כדי לשתף פעולה עם האקלים הקוסמי של אותה תקופה. אבל זו אינה טכניקה של אנשים רגילים וזה אינו יכול להימשך לתמיד. זה נגרם על ידי השינויים באקלים הקוסמי של התקופה ההיא וזה תוצר של אותה תקופה. מאוחר יותר היו אנשים שהתמחו בללמד אחרים איך לטפל במחלות, וזה יצר מצב מבולגן. האם אדם רגיל יוכל לטפל במחלות אחרי שלושה או חמישה ימים? מישהו אמר: "אני יכול לטפל במחלה הזאת או במחלה ההיא". אומַר לך, כל אלה נושאים פוּ-טִי. האם אתה יודע מה נדבק לך מאחור? כשיש לך פוּ-טִי אתה בעצמך לא מרגיש אותו ואינך יודע. אתה מרגיש די טוב לגבי עצמך וחושב שיש לך כישרון.

מאסטרים אמיתיים של צ'יגונג צריכים לעבור שנים רבות של טיפוח מפרך כדי להשיג את המטרה הזאת. כשאתה מטפל במחלות עבור אחרים, האם חשבת אם יש לך היכולות העל-טבעיות האלה בעלות העוצמה כדי לסלק את הקארמה הזאת? האם קיבלת הוראה אמיתית? האם תוכל לטפל במחלות אחרי יומיים-שלושה? האם תוכל לרפּא מחלות עם ידיים של אדם רגיל? עם זאת, המאסטרים המזויפים של הצ'יגונג מנצלים את החולשה שלך ומנצלים את ההחזקות של האנשים. האין אתה רודף אחר ריפוי מחלות? טוב, הם יערכו שיעורים לריפוי וילמדו אותך טכניקות של ריפוי. כביכול מחט צ'י, כביכול שפיכת אור, הפרשת צ'י, הספקת צ'י, לחיצה על נקודות דיקור כביכול, או שיטת תפיסה כביכול – יש שיטות רבות, והמטרה שלהן היא לקחת מכם כסף.

נדבר על שיטת התפיסה. המצב שאנחנו רואים הוא כזה: מדוע לאנשים יש מחלות? הגורם המהותי של המחלות ושל כל מזל רע הוא קארמה, שדה הקארמה של החומר השחור ההוא. הוא שייך לדברים בעלי טבע שלילי ושייך לדברים לא טובים. הישויות הלא טובות הן גם כן בעלות טבע שלילי וכולן שחורות. לכן הן יכולות לעלות כי הסביבה הזאת מתאימה להן. זוהי הסיבה המהותית הגורמת לאנשים להיות חולים. זה המקור העיקרי ביותר של מחלות. כמובן, קיימים עוד שני סוגים: אחד הוא ישויות קטנות מאוד מאוד בעלות צפיפות גבוהה, משהו כמו אשכולות של קארמה; סוג אחר הוא משהו כמו העברה דרך צינור. זה נדיר יחסית ובא מהצטברות מאבותיו של האדם. יש גם מקרים כאלה.

נדבר על המחלות הנפוצות ביותר. אולי באיזה מקום בגוף יש גידול, דלקת, זיז גרמי[8] וכו'. זה בעצם משום שבממד אחר רובצת שם ישות. יש שם ישות בממד עמוק מאוד. מאסטר ממוצע של צ'יגונג לא יכול לראות את זה ואי אפשר לראות את זה עם יכולת על-טבעית רגילה. אפשר לראות רק שיש בגוף של האדם צ'י שחור. זה נכון לומר שאיפה שיש צ'י שחור יש מחלה. אבל הצ'י השחור אינו הסיבה המהותית הגורמת למחלה, אלא שיש ישות בממד עמוק עוד יותר וזו היא שמקרינה את השדה הזה. אז אנשים מדברים על הפרשה או סילוק של הצ'י השחור – לך תעשה את זה! תוך זמן קצר הוא ייווצר שוב. יש ישויות שהן רבות עוצמה וברגע שמוציאים את הצ'י הן יכולות למשוך אותו בחזרה, הן יכולות להשיב אותו בעצמן, והטיפול פשוט לא עובד למרות כל המאמצים.

לפי מה שרואים עם יכולות על-טבעיות, כשיש באיזה מקום צ'י שחור, מתייחסים אליו כצ'י חולני; בעיניים של רופא מהרפואה הסינית יש שם חסימה של תעלת אנרגיה, הצ'י והדם חסומים, ותעלות האנרגיה סתומות; בעיניים של רופא מהרפואה המערבית יש שם אולקוס, גידול, זיז גרמי, או דלקת וכו'. כשהוא בא לידי ביטוי בממד הזה הוא בדיוק בצורה הזאת. אחרי שמוציאים את הדבר ההוא, תגלה שאין שום דבר בגוף בממד הזה. לא משנה אם אלה הם פריצת דיסק או זיז גרמי, אחרי שתוריד את הדבר ההוא ותסלק את השדה ההוא תגלה שהמקום יירפא מיד. כשתצטלם ברנטגן לא יהיה שום זיז גרמי. הסיבה המהותית היא שזה הדבר ההוא שמתפקד.

יש אנשים האומרים שאחרי שלושה או חמישה ימים תוכל לרפּא מחלות ומלמדים אותך את "שיטת התפיסה". תראה לי איך תתפוס! האדם הוא החלש ביותר, אבל הישות ההיא מפחידה מאוד. היא יכולה לשלוט על המוח שלך ולהפעיל אותך בקלות. היא יכולה אפילו לגמור את חייך בקלות. אתה אומר שתתפוס אותה, איך תתפוס? ידי האדם הרגיל שלך לא יכולות לגעת בה. אתה יכול לגשש שם והיא לא תתייחס אליך. היא אפילו תצחק עליך מאחוריך – אתה תגשש וזה די מצחיק; אם באמת תוכל לגעת בה היא תפגע בידך מיד. זאת תהיה פגיעה אמיתית! ראיתי בעבר אנשים שהידיים שלהם לא נראו פגועות ואף בדיקה רפואית לא גילתה כל מחלה בגוף או בידיים. אבל הם לא יכלו להרים את הידיים והן היו תלויות כך. נתקלתי בחולים כאלה. הגוף שלהם בממד אחר נפגע, אז הוא באמת היה נכה. אם הגוף ההוא נפגע האם לא תהיה נכה? היו ששאלו אותי: "המורה, האם אני יכולה לתרגל גונג? עברתי ניתוח עיקור", או "הוציאו לי משהו מהגוף". אמרתי שזה לא משפיע כי גופך בממד אחר לא עבר ניתוח ובתרגול גונג זה הגוף ההוא שמתפקד. לכן אמרתי עכשיו שכאשר אתה מנסה לתפוס אותה, אם לא תוכל לגעת בה היא לא תתייחס אליך; אם כן תיגע בה – ייתכן שהיא תפגע בידך.

כדי לתמוך באירוע לאומי גדול של צ'יגונג הבאתי תלמידים שלי להשתתף בתערוכה האוריינטלית לבריאות בבייג'ינג. בשתי התערוכות היינו הבולטים ביותר. בתערוכה הראשונה העניקו לפאלון דאפא שלנו הכרה כ"כוכבת" שיטות התרגול; בתערוכה השנייה היו כל כך הרבה אנשים שלא ידענו מה לעשות. בביתנים אחרים לא היו הרבה אנשים, אבל ליד הביתן שלנו הצטופף קהל רב מאוד. היו שלושה תורים: הראשון היה בשביל אנשים שנרשמו מוקדם בבוקר לטיפולים של הבוקר; בשני חיכו כדי להירשם לטיפולים של אחר הצהריים; ובשלישי חיכו כדי לקבל ממני חתימה. אנחנו לא מטפלים במחלות, מדוע עשינו את זה? זה היה כדי לתמוך באירוע לאומי גדול של צ'יגונג ולתרום למען העניין הזה, לכן השתתפנו.

חילקתי את הגונג שלי לתלמידים שהבאתי. כל אחד קיבל חלק שהיה אשכול אנרגיה מורכב מיותר ממאה סוגים של יכולות על-טבעיות. חתמתי את הידיים שלהם, אך בכל זאת חלק מהם ננשכו עד כדי כך שהידיים שלהם נפצעו, הופיעו עליהן שלפוחיות והן דיממו. זה אפילו קרה לעתים די קרובות. הישויות האלה אכזריות כל כך. האם אתה חושב שתעז לגעת בה עם ידיים של אדם רגיל? חוץ מזה, אתה גם לא תוכל לתפוס אותה וזה לא יעבוד בלי היכולת העל-טבעית ההיא. כי בממד אחר היא תדע מה אתה רוצה לעשות ברגע שאתה חושב. כשאתה מנסה לתפוס אותה היא כבר מזמן ברחה. ברגע שהמטופל יוצא מהדלת היא תחזור מיד והמחלה תשוב. כדי לטפל בה צריך להיות סוג מסוים של יכולת על-טבעית שברגע שמושיטים את היד, "פַּאף", זה משתק אותה במקום. אחרי שמשתקים אותה יש לנו גם סוג אחר של יכולת על-טבעית שנקראה בעבר "דרך גדולה לתפיסת נשמות". היכולת הזאת אפילו יותר בעלת עוצמה. היא יכולה להוציא את היוּאֶן-שֶן של האדם, והאדם ההוא מיד לא יוכל לזוז. היכולת העל-טבעית הזאת מכַוֶונת למטרות מוגדרות, אנחנו בדיוק מְכַוְונִים לתפוס את הישות ההיא. אתם יודעים, סוּן ווּ-קונְג[9], כמה שהיה גדול, הפך מיד להיות זעיר ברגע שבודהא טַאתַאגָאטַה כיוון אליו את הקערה שבידו. היכולת הזאת יכולה לשחק בדיוק את התפקיד הזה. לא משנה כמה הישות גדולה או קטנה, תופסים אותה ביד בבת אחת והיא תהפוך להיות קטנה.

חוץ מזה זה לא ילך אם מכניסים את היד לגוף הפיזי של החולה ומוציאים משהו. זה יגרום לאי-סדר במחשבה של האנשים בחברת האנשים הרגילים וזה אסור בהחלט. אפילו אם מסוגלים לעשות זאת, אי אפשר לעשות זאת כך. היד שנכנסת היא היד שבממד אחר. נניח שלמישהו יש מחלה בלב. כשהיד הזאת נעה בכיוון הלב כדי לתפוס את הישות הזאת, היד שבממד אחר נכנסת פנימה. בִּן-רגע היא תתפוס אותה במהירות רבה מאוד, ואז היד בחוץ תופסת, ושתי הידיים מתאחדות ותופסות אותה. היא אכזרית מאוד, לפעמים היא זזה בתוך הידיים ומנסה לחפור לתוכן ולפעמים נושכת או צורחת. אף על פי שהיא נראית קטנה כשהיא בתוך היד, היא תהפוך להיות ענקית אם משחררים אותה. זה לא מה שכל אחד יכול לגעת בו, בלי היכולת העל-טבעית בכלל אי אפשר לגעת בה. זה לא פשוט כמו שאנשים מדמיינים לעצמם.

כמובן, ייתכן שבעתיד יתאפשר לצורה הזאת של טיפול בצ'יגונג להתקיים, כי היא תמיד התקיימה גם בעבר. אבל צריך להיות תנאי: האדם הזה צריך להיות מטפח. במהלך הטיפוח-תרגול, מתוך לב רחום, זה בסדר שהוא יעשה את זה למספר קטן של אנשים טובים. אבל הוא לא יוכל לסלק לגמרי את הקארמה עבורם כי המוסריות האדירה שלו אינה מספיקה. לכן הקשיים עדיין קיימים, רק המחלה הספציפית נרפּאה. מאסטר ממוצע של צ'יגונג אינו אדם שהשיג את הטאו באמצעות טיפוח-תרגול, והוא יכול רק לדחות את המחלה; או אולי הוא יהפוך אותה עבורך, אולי הוא יהפוך אותה למצוקות אחרות. אבל הוא בעצמו אולי אפילו אינו יודע על תהליך הדחייה. אם דרך הטיפוח שלו מטפחת את הפוּ-אִי-שְה זה נַעֲשֶׂה על ידי הפו-אי-שה שלו. יש מתרגלים של שיטות תרגול מסוימות שנראֶה שהם די מפורסמים. למאסטרים ידועים רבים של צ'יגונג אין גונג, כי כל הגונג שלהם נמצא בגוף של הפוּ-יוּאֶן-שֶן. לכן מותר לעשות את זה במהלך הטיפוח-תרגול כי יש אנשים שממשיכים להישאר ברמה הזאת. הם מטפחים במשך יותר מעשור או עשרות שנים ואינם מסוגלים לצאת מהרמה הזאת. לכן בכל חייהם הם כל הזמן מטפלים ומטפלים במחלות. כיוון שהם נמצאים ברמה הזאת, מותר להם לעשות את זה. לתלמידי הטיפוח-תרגול של הפאלון דאפא אסור בהחלט לטפל במחלות. אפשר להקריא לחולה את הספר הזה. אם הוא יכול לקבל אותו זה יכול לרפּא את המחלה, אבל ההשפעה שונה בהתאם לכמות הקארמה של האדם.

טיפול בבית חולים לעומת טיפול בצ'יגונג

בואו נדבר על היחס שבין טיפול בבית חולים לבין טיפול בצ'יגונג. יש רופאים ברפואה המערבית שאינם מכירים בצ'יגונג ואפשר להגיד שהם הרוב. דעתם היא ש"אם צ'יגונג יכול לרפּא מחלות, בשביל מה צריכים את בתי החולים שלנו? תמלאו את מקומם של בתי החולים שלנו! הצ'יגונג שלכם יכול לרפּא מחלות על ידי כך שרק מזיזים את היד, ולא צריכים לקבל זריקות או לקחת תרופות או להתאשפז. האם זה לא דבר נפלא אם תמלאו את מקום בתי החולים שלנו?" האמירה שלהם מאוד לא רציונלית ואין בה היגיון. יש אנשים שאינם מבינים את הצ'יגונג. למעשה טיפול בצ'יגונג לא יכול להיות כמו שיטות טיפול שבין אנשים רגילים. הוא אינו מיומנות של אנשים רגילים אלא משהו על-טבעי. אז האם ניתן להרשות שדברים על-טבעיים יפריעו בהיקף נרחב לחברת האנשים הרגילים? כמה שבודהא הוא בעל יכולת – בהינף יד של בודהא אחד כל המחלות של המין האנושי לא יתקיימו עוד. מדוע הוא אינו עושה את זה? שלא לדבר על כך שיש בודהות רבים כל כך, מדוע הם אינם מפגינים את החמלה שלהם ומרפאים את המחלה שלך? זה מפני שחברת האנשים הרגילים היא בדיוק כך, ולידה, זִקנה, מחלה ומוות הם בדיוק במצב הזה. לכל דבר יש יחסים קארמתיים של סיבה ותוצאה והכול גמול קארמתי. אם יש לך חוב צריך לשלם אותו.

אם תרפא עבורו את המחלה זה בעצם להפר את העיקרון ההוא, כי אפשר יהיה לבצע מעשים רעים בלי לשלם עליהם בחזרה. האם זה אפשרי? כאדם הנמצא בתהליך הטיפוח, כשאין לך עוצמה כה גדולה כדי לפתור לגמרי את הבעיה, מותר לך לטפל במחלות מתוך לב רחום. כיוון שלב החמלה התגלה מותר לך לעשות את זה. אבל אם באמת תוכל לפתור בעיה כזאת, אז אסור לעשות את זה בהיקף נרחב. במקרה זה תפריע באופן רציני למצב של חברת האנשים הרגילים – אסור לעשות זאת. לכן זה לא ילך בכלל למלא את מקומם של בתי החולים בצ'יגונג, כי הוא פא על-טבעי.

אם יקימו בתי חולים של צ'יגונג בסין, נניח שזה היה מותר, וכל המאסטרים הגדולים של הצ'יגונג יֵצאו לטפל, איך זה יהיה לדעתך? אסור לעשות את זה, כי כולם שומרים על המצב הזה של חברת האנשים הרגילים. אם יקימו בתי חולים של צ'יגונג, קליניקות של צ'יגונג, מרכזי החלמה או מרכזי טיפול, יעילות הטיפול של המאסטר של הצ'יגונג תרד מיד במידה ניכרת ותוצאות הטיפולים יהיו מיד לא טובות. מדוע זה כך? כי אם הם עוסקים בדבר הזה בקרב אנשים רגילים, אז הם צריכים להתאים לרמה של הפא של האנשים הרגילים ולהיות באותה רמה כמו המצב של האנשים הרגילים. יעילות הטיפולים צריכה להיות זהה לזו של בתי החולים. לכן הטיפולים שלהם לא יעבדו היטב, והם גם יתחילו לדבר על "כמה מפגשי טיפול" כדי לרפא את המחלה. זה בדרך כלל כך.

אם יקימו או לא יקימו בתי חולים, אף אחד לא יכול להכחיש את זה שצ'יגונג יכול לרפּא מחלות. צ'יגונג פופולרי בציבור במשך זמן כה רב, ואנשים רבים באמת השיגו את המטרה של סילוק מחלות ושמירה על בריאות באמצעות תרגול צ'יגונג. לא משנה אם המחלה נדחתה לעתיד על ידי מאסטר של צ'יגונג או טופלה איכשהו, בכל זאת המחלה נעלמה. זה אומר שאיש אינו יכול להכחיש שצ'יגונג יכול לרפּא מחלות. לרוב האנשים שמחפשים מאסטר של צ'יגונג לטיפול יש מחלות קשות או מסובכות שלא ניתן לרפּא בבתי חולים. הם הלכו למאסטר של צ'יגונג כדי לבדוק את מזלם והמחלות נרפּאו עקב כך. אלה שיכולים להֵירָפֵא בבתי חולים לא מחפשים מאסטרים של צ'יגונג, במיוחד בהתחלה כל האנשים חשבו כך. אז צ'יגונג יכול לרפּא מחלות. רק שאי אפשר ליישם אותו כמו שעושים דברים אחרים בחברה של האנשים הרגילים. אסור בהחלט להפריע בהיקף גדול, בעוד שמותר לעשות את זה בהיקף קטן, בהשפעה לא משמעותית או בשקט. אבל זה לא יגרום למחלה להֵירָפֵא לגמרי – זה בטוח. הכי טוב שאדם יסלק את המחלה בעצמו באמצעות תרגול צ'יגונג.

יש גם מאסטרים של צ'יגונג שאומרים שבתי חולים אינם יכולים לרפּא מחלות ושיעילות הטיפולים כיום היא כך או כך. מה אנחנו אומרים על זה? מובן שיש סיבות מהיבטים רבים. לדעתי הסיבה העיקרית היא שאמות המוסר של המין האנושי ירודות, דבר הגורם לכל מיני מחלות מוזרות שבתי החולים אינם יכולים לרפּא. גם התרופות אינן עוזרות. יש גם הרבה תרופות מזויפות. הכול משום שהחברה האנושית הושחתה עד לדרגה כזאת. אין על איש להאשים אחרים, כי כל אחד מוסיף עצים לאש, לכן כל אחד ייתקל בקשיים בטיפוח-תרגול.

יש מחלות שלא יכולים לאבחן אותן בבתי חולים אף על פי שהאנשים חולים באמת. יש אנשים שבאבחון מגלים אצלם מחלות ולא יודעים איך לקרוא להן כי הן מחלות שלא ראו אותן בעבר. בתי החולים קוראים להן בשם כללי "מחלות מודרניות". האם בתי החולים יכולים לטפל במחלות? מובן שכן. אם בתי החולים לא היו יכולים לרפּא מחלות, איך זה שאנשים מאמינים בהם והולכים אליהם לטיפול? בתי החולים עדיין יכולים לטפל במחלות, אבל אמצעי הטיפול שייכים לרמה של אנשים רגילים ואילו המחלות הן על-טבעיות. יש מחלות שהן רציניות מאוד. לכן, בבתי החולים אומרים שאם יש מחלה עדיף לטפל בה מוקדם. אם היא הופכת להיות רצינית מדי הם לא יוכלו לטפל בה, כי מנת יתר של תרופה תרעיל את האדם. רמת הטיפולים הרפואיים של היום היא כרמת המדע והטכנולוגיה שלנו – שניהם נמצאים ברמה הזאת של האנשים הרגילים, לכן יעילות הריפוי שלהם היא רק כזאת. יש להבהיר נושא אחד: טיפולים ממוצעים בצ'יגונג וטיפולים בבית חולים בעצם דוחים את הקושי, שהוא הגורם המהותי של המחלות, למחצית השנייה של החיים או למאוחר יותר. בקארמה לא נוגעים בכלל.

בואו נדבר על רפואה סינית. טיפול ברפואה סינית קרוב מאוד לטיפול בצ'יגונג. בסין העתיקה כמעט לכל הרופאים הסינים היו יכולות על-טבעיות. לכל המדענים בתחום הרפואה כמו סוּן סְה-מְיָאוּ, חוּאַה טוּאוֹ, לִי שְה-גֶ'ן ובְּיֶאן צ'וּאֶה[10] היו יכולות על-טבעיות, וזה מתועד בטקסטים של הרפואה. אבל הדברים המהותיים האלה בדרך כלל מקבלים ביקורת היום. מה שהרפואה הסינית ירשה זה רק מרשמים, או ניסיונות מניסויים מעשיים. הרפואה הסינית של סין העתיקה הייתה מתקדמת מאוד, עד לדרגה שהיא מעבר לרפואה של היום. יש אנשים החושבים שהרפואה המודרנית מתקדמת כל כך – באמצעות CT אפשר לראות את פנים גוף האדם, ויש גם אולטרה סאונד, צילומים וצילומי רנטגן. אף על פי שהציוד המודרני מתקדם, לדעתי הוא עדיין נחות בדרגתו מהרפואה של סין העתיקה.

חוּאַה טוּאוֹ ראה שיש גידול במוח של צָאוֹ צָאוֹ[11] ורצה לעשות ניתוח כדי לפתוח את הגולגולת ולהוציא את הגידול. כשצאו צאו שמע זאת הוא חשב שחואה טואו רוצה לרצוח אותו והוא כלא את חוּאַה טוּאוֹ. בסוף חואה טואו מת בכלא. כשצאו צאו נַעֲשָׂה חולה הוא נזכר בחואה טואו וחיפש אותו. חואה טואו כבר מת. מאוחר יותר צאו צאו באמת מת מהמחלה הזאת. איך חואה טואו ידע? הוא ראה, זוהי יכולת על-טבעית שלנו כבני אדם. לכל הרופאים הגדולים בעבר הייתה היכולת הזאת. אחרי שהטיאן-מו נפתחת אפשר לראות מצד אחד בו-זמנית ארבעה צדדים של גוף האדם. אפשר לראות מלפנים את הצד האחורי, השמאלי והימני; אפשר לראות גם פרוסה אחר פרוסה; וגם לראות מעבר לממד הזה מהו הגורם המהותי של המחלה. האם האמצעים הרפואיים של היום יכולים לעשות את זה? הם רחוקים מזה. זה ייקח אולי עוד אלף שנה! סורקי CT, אולטרה סאונד או קרני רנטגן יכולים לראות לתוך הגוף, אבל המכשירים די גדולים, הם אינם ניידים ואינם עובדים בלי חשמל. ואילו את הטיאן-מו אפשר לקחת לאן שהולכים והיא אפילו אינה דורשת סַפָּק כוח. איך אפשר להשוות!

יש אנשים האומרים כמה התרופות של היום נפלאות. הייתי אומר שזה לא בהכרח כך, כי התרופות של סין העתיקה באמת יכלו לרפא את המחלה ברגע שהשתמשו בהן. דברים רבים לא הועברו, אבל דברים רבים לא אבדו ועדיין מועברים בין האנשים. כשערכתי סמינר בצ'יצ'יהאר[12], ראיתי ברחוב דוכן שבו עקר מישהו שיניים לאנשים. אפשר היה לזהות בקלות שהוא בא מהדרום, כי הוא לא היה לבוש כמו אדם מצפון-מזרח. הוא לא סירב לאף אחד שבא אליו. הוא עקר את השן לכל מי שבא והייתה ערימה גדולה של שיניים. המטרה שלו לא הייתה לעקור שיניים לאנשים, אלא למכור את התרופה הנוזלית שלו. התרופה הנוזלית שלו פּלטה אֵד צהוב חזק מאוד. כשהוא עקר את השן הוא פתח את הבקבוק של התרופה, שם אותו במקום של השן החולה מבחוץ בלחי של האדם וביקש ממנו לשאוף כמה פעמים את האד של התרופה הנוזלית. התרופה הזאת לא התכּלתה כמעט. הוא סגר את הבקבוק ושם אותו בצד. הוא הוציא גפרור מהכיס, ובזמן שהוא דיבר על התרופה שלו הוא דחף את השן עם הגפרור והשן יצאה. זה לא כאב, היה מעט דם, אבל לא היה דימום. חישבו כולכם: גפרור יכול להישבר אם מפעילים יותר מדי כוח, אבל הוא הוציא את השן באמצעות דחיפה בגפרור.

אמרתי שבסין יש דברים רבים המועברים בקרב האנשים שהמכשירים המדויקים של הרפואה המערבית אינם משתווים להם. בואו נראה האפקט של מי טוב יותר. הוא יכול להוציא שן על ידי דחיפה בגפרור. אצל הרופא המערבי צריך להזריק חומר הרדמה אם רוצים לעקור את השן. מזריקים פה, מזריקים שם, הזריקות די מכאיבות. צריכים לחכות עד שחומר ההרדמה יתחיל לעבוד. אז הרופא ימשוך את השן עם צבת. אחרי זמן ומאמץ רב, אם הרופא אינו זהיר, השורש עלול להישבר בפנים. אז הרופא ישתמש בפטיש ובמקדחה לחפור את זה, מה שיכול לגרום למטופל לרעוד בחרדה. לאחר מכן ישתמשו במכשיר מדויק כדי לקדוח. יש אנשים שקופצים בגלל הקדיחה, זה כואב כל כך, זה ידמם לא מעט, והמטופל יירק דם במשך זמן מה. תגיד אתה, של מי טוב יותר? של מי מתקדם יותר? אין עלינו להסתכל על ההופעה החיצונית של הכלים, עלינו להסתכל על היעילות שלהם בַּפּועל. הרפואה הסינית בסין הקדומה הייתה די מתקדמת והרפואה המערבית של היום לא תוכל להשיג אותה במשך שנים רבות.

המדע של סין העתיקה שונֶה מהמדע הנוכחי שלנו שלמדנו מהמערב, כי הוא נקט בדרך אחרת וזה יכול להביא למצב שונה. לכן, איננו יכולים להבין את המדע והטכנולוגיה של סין הקדומה באמצעות דרך ההבנה הנוכחית שלנו. המדע של סין העתיקה התמקד ישירות בגוף האנושי, בחיים וביקום והוא כיוון במחקרו ישירות לנושאים אלה, לכן הוא הלך בדרך שונה. בתקופה ההיא התלמידים בבתי הספר ייחסו חשיבות לישיבה במדיטציה, כשהיו יושבים הם ייחסו חשיבות לתנוחה, וכשהם הרימו את מכחול הכתיבה הם ייחסו חשיבות לתמרון הצ'י ולנשימה. בכל המקצועות ייחסו חשיבות לטיהור הלב ולהסדרת הנשימה, וכל החברה הייתה במצב כזה.

יש האומרים: "אם היינו הולכים בהתאם למדע הסיני הקדום, האם היו לנו המכוניות והרכבות של היום? האם הייתה לנו המודרניזציה של היום?" אני אומר שאינך יכול להבין מצב אחר מנקודת המבט של הסביבה הזאת. צריכה להיות מהפכה בחשיבה ובמושגים שלך. אם לא היו טלוויזיות, לאנשים היה אותן במצחם והם היו יכולים לראות את כל מה שהם רוצים. היו להם גם יכולות על-טבעיות. אם לא היו רכבות ומכוניות, אנשים היו יכולים להתרומם מהמקום שבו הם יושבים ללא צורך במעלית. זה היה מביא למצב שונה של התפתחות החברה וזה לא היה מוגבל בהכרח למסגרת הזאת. הצלחות המעופפות של החוצנים יכולות לבוא וללכת במהירות מדהימה ויכולות לגדול או לקטון. מסלול ההתפתחות שהם נוקטים בו שונה אף יותר, והוא שיטה אחרת של המדע.

 

 

---